הוא נכנס למיטה באמצע הלילה והיא סובבה לו את הגב. לא שזה הפתיע אותו, הוא הכיר את הסיטואציה הזו כבר ממש מקרוב. הוא נאנח והניח את הראש שהרגיש כבד ומעורפל על הכרית הרכה ולרגע ביקש להיעלם. או לפחות שהראש ייעלם, או הלב, הוא לא היה סגור מה עדיף. הוא חשב על הבת שלו, כל כך קטנה ועדינה. הוא ראה את עיניה הגדולות מול עיניו. כחולות ורטובות, כל הזמן נראות כאילו שזה עניין של זמן עד שמפל של דמעות יפרוץ מתוכן, ישחרר את כל העצב שהיא אוגרת בפנים. היא שוב התקשרה אליו, ב-22:30 בלילה, ביקשה שיבוא, כי היא מפחדת ולא מצליחה לישון. "ממה את מפחדת?" הוא שאל ברוך שהצליח לגייס למרות השעה. "מהכל," היא אמרה לו. "מאזעקות, מטילים, ממחבלים." הוא הרגיש את אשתו מאחוריו. מצקצקת, "שוב? עד מתי? מתי כבר תשים את הגבול?" היא הייתה בחודש שביעי. היא רצתה אותו לידה. היא הרגישה לא נוח עם הקלות שהבת מתקשרת בכל שעה וקוראת לו לבוא וכבר ראתה כמה צעדים קדימה. כן, למרות המצב. היא גם לא הצליחה להבין את הפאסיביות של האמא. "כמה נוח", היא אמרה לו עם עיניים רושפות. היא כעסה, היא כעסה מאוד. והיא לא חסכה ממנו לרגע את מה שהיא חושבת. והוא נקרע, אבל נסע. ונרדם עם הבת שלו בחדר שלה כשהיא מניחה עליו יד, כמו לוודא שהוא עוד שם ולא הולך. כמה שעות אחרי, הוא התעורר בבהלה לגלות ששוב אמצע הלילה. הוא נישק אותה על לחיה ונסע הביתה בחשש ואשמה. הפעם כלפיי אישתו. והאמת היא שבשלב הזה, הוא כבר רק רצה שיניחו לו, כי הרגיש שלא משנה מה הוא עושה וכמה שהוא משתדל באים אליו בטענות. והוא כבר התחיל גם לאבד סבלנות לתגובות של אשתו, מתוסכל על כמה שהיא לא מבינה. מה היא מצפה ממנו לעשות כשהבת שלו מתקשרת בוכה ומפחדת? אבל עם הזמן הוא גם התחיל לכעוס בינו לבין עצמו על גרושתו ואפילו על הבת. כי כמה אפשר כשמושכים אותך מכל הכיוונים? הוא הרגיש כמו תמנון שמושכים לו כל זרוע לכיוון אחר ותיכף האמצע שלו, הגוף עצמו, פשוט יתפוצץ מרוב הלחץ הרב-כיווני. שלא נדבר על כל ההתמודדויות שהיו לו בחיים בלי קשר. הוא כבר לא ידע מה לעשות והיה מבועת ממה שיקרה כשייוולד להם התינוק. והוא ידע, בלי לדעת ממש, שבטח המצב עם הבת יחמיר. שאם עכשיו, בלי להבין ממש, היא זקוקה לו יותר ואפילו קצת בודקת אותו, אז מה יהיה כשייוולד הבן? והוא שמח שלפחות זה בן ולא בת, אז בטח יפחית קצת מהקנאה. אבל ידע שעדיין. במפגש עם יחידים או זוגות במשפחות משולבות, אני תמיד חושבת על הדימוי הזה של התמנון. על נאמנויות סותרות. כל זרוע נמתחת לכיוון אחר, כל אחד מושך בדרכו (הישירה או העקיפה), מבקש להיראות ולהענות. האבא שרוצה להיות שם עבור כולם, האישה שזקוקה לו לצידה ועסוקה בלייצר מרחב בטוח ויציב עבור הבן הצעיר שבדרך, הילדה שפחדיה האמיתיים מתערבבים עם החרדה מהשינוי המתקרב. והגרושה, שלעיתים נשכחת מהתמונה, אבל גם היא שם - חוששת מהשינוי הצפוי, מודאגת מההשפעה שלו על הבת שלהם, אולי אפילו מרגישה צורך להגן על המרחב המשותף שלהם מול המשפחה החדשה המתהווה. החששות והמתחים שלה, גם אם אינם מדוברים, מחלחלים אל הבת ומעצימים את הקושי שלה. כי ילדים, כמו מצפן רגיש, קולטים את המתחים הלא מדוברים בין ההורים. גם היא חלק ממארג היחסים המורכב הזה. לפעמים אני תוהה איך בכלל אפשר להחזיק את כל זה ביחד, זה כל כך סבוך וטעון ורגיש. אבל אז אני רואה איך דווקא מתוך המתח הזה, כשמצליחים לדבר, להקשיב, להבין שיש מקום לכל הרגשות ולנקודות מוצא שונות - משהו משתחרר. הזרועות שנמשכות לכל הכיוונים יכולות להפוך לרשת ביטחון. כן, זה מורכב. כן, זה כואב. אבל כשיש בסיס של הבנה, כשכל אחד יודע שיש לו מקום, צומחת מתוך המורכבות הזו היכולת להכיל, להתגמש, לטפח זוגיות ולגדל ילדים שיודעים שאפשר לאהוב בכמה דרכים, בכמה מקומות. ושהלב תמיד יכול להתרחב עוד קצת.