כשההורים שלי התגרשו הם אמרו לי שעדיף שני הורים מאושרים בשני בתים נפרדים מאשר שני הורים אומללים בבית אחד. ברמה העקרונית יש בזה הרבה, אבל הייתי בת 7 ואני יודעת שמה שבאמת הרגשתי לא היה לא הבנה ולא שמחה. בשנייה וחצי העולם שלי התהפך בכל מובן אפשרי והייתי עסוקה בלשמור על רמת תפקוד גבוהה וגם לקחת אחריות באיסוף כל החלקים שהתפזרו. כששאלו אותי מה שלומי, אמרתי בביטחון מדוקלם שעדיף שני הורים מאושרים בבתים נפרדים מאשר שניים אומללים בבית אחד וכולם הסתכלו עליי בהתפעלות ונורא התרשמו מכמה שאני חכמה ובוגרת. אני לא שיקרתי במכוון, באופן לא מודע בחרתי לאמץ את הגישה הזאת כי היא הייתה פשוטה יותר מלהרגיש באמת. ההורים שלי היו עסוקים בעצמם בניהול המשבר ובתיכנון החיים שאחריו ולא באמת היה מקום לכל מה שאני. אחד האתגרים הגדולים בזמן משבר משפחתי זה שהוא פוגש את כולם. ודווקא כשהילדים זקוקים להורים שלהם יותר מכל דבר אחר, ההורים שלהם בעצמם מתמודדים ומתקשים. להרגיש זאת פריבלגיה שהרבה פעמים אין ובימים אלו כשגם ככה הכל כל כך טעון, כבד, עצוב ומפחיד, להרגיש באמת מרגיש אפילו מאוד מסוכן. זה מצריך מאיתנו לעצור רגע. לקחת נשימה. להסתכל על עצמנו בעיניים טובות וקודם כל לשים לב לעצמנו. מה אנחנו מרגישות. מה אנחנו מרגישים. עד כמה שמתאים לנו ומיטיב איתנו. כי כשאנחנו באמת שם עבור עצמנו, זאת נקודת הפתיחה שתאפשר לנו להיות שם גם עבור הילדים שלנו. לראות את עצמנו ואז גם אותם באמת. זה מצריך עצירה מודעת בעולם אינטנסיבי מלא הסחות דעת,התחייבויות ופעילויות. וכרגע גם מציאות של מלחמה. זה מצריך התכוונות אמיתית אבל ראשית מוכנות להיתמך בעצמנו. לתת לעצמנו מקום. כהורים יש לנו רצון אמיתי שלילדים שלנו יהיה טוב והרבה פעמים אנחנו מנסים לא לעשות עניין ,להראות להם את החיובי, לייצר עבורם פתרונות, לגרום להם להתייחס אחרת לסיטואציה כדי שפחות ייפגעו. אבל האמת היא שהם בכל מקרה נפגעו ועוד ייפגעו כי אלו החייים. אנחנו לא בהכרח יכולים למנוע מהילדות והילדים שלנו התמודדויות קשות, אבל אנחנו כן יכולות ויכולים להיות שם עבורם כשהן קורות. לראות ולתת תוקף לחוויה שלהם. זה באמת קשה. עצוב. מפחיד. מתסכל. מעצבן. מקומם. מבלבל. מכעיס. מטלטל. *כשפתאום יש גבר חדש בבית שלא בחרת והוא לא אבא שלך. *כשאתה לא יכול לפגוש את החברים שלך כי אבא גר רחוק מאמא, אז בעצם כשאתה אצלו אתה די מנוטרל חברתית. *כשאת מעדיפה להיות פחות בבית של אמא, כי אין לה ממד אבל אז את מרגישה אשמה ודואגת כי היא נשארה בבית לבד ולא מספיק מוגנת. *כשאבא רוב הזמן במילואים וכשהוא חוזר הוא נמצא יותר עם הבת זוג והילד החדש שלו. כמה חשוב לתת מקום ולגיטימציה לתחושה. לא רחמים, אלא אמון והכרה. עינים טובות שרואות. וזה מתחיל ביחס שלנו כלפי עצמנו ולקשיים שאנחנו מתמודדים איתם וזה משליך על היכולת שלנו להיות שם באמת ולתמוך בהתמודדויות והקשיים של הילדים שלנו. לא תמיד מתאפשר לנו להתמודד לבד (עם כמה דברים אפשר להתמודד במקביל??) , אני ממליצה ממש לחפש אופציות תומכות שיאפשרו לנו להתחבר לעצמנו ולמשאבים שלנו. אז כשאני מתייחסת למשפחה משולבת כבית של אפשרויות, השאיפה היא לייצר בית שלצד האתגרים והמורכבויות הוא יהיה גם בית שאפשר ומותר להרגיש בו. לפעמים זה מרגיש כמו פריבילגיה, לפעמים יש לנו את הצורך הטבעי להימנע, אבל האמת היא שהרשות להרגיש דווקא משחררת ומיטיבה ולא להיפך. הפוסט הספציפי הזה מתייחס בעיקר לאינטראקציה של ההורים והילדים הביולוגים בתוך המשפחה המשולבת, אבל לא רק. לפעמים דווקא מי שמצליח/ה לראות הוא דווקא בן/בת הזוג המשלב.