לפני שלוש שנים, באי יווני, יצא לי להיתקל בדרך לבית שלנו כמעט מדי יום, באיש מבוגר, כבן 80 שהייתה לו חווה על אם הדרך. מלאה בעזים, כבשים, חזירי בר, תרנגולות ותרנגולי הודו. איש של הרים ואדמה עם שיער שיבה, פנים חרושי קמטים ועור שזוף, שמדי יום יוצא לטפל בחיות. לפעמים בשעות הערב הייתי רואה אותו יוצא עם עדר שלם ומקל מיוחד, ולא פעם הייתי מחכה עד שיעברו כל העזים כולם על מנת שאוכל להמשיך בנסיעה. מה שנקרא, פקק תנועה מסוג אחר. רצה הגורל ויום אחד הבת שלי זיהתה בחווה שלו גור כלבים מתוק במיוחד. בתהליך מהיר של קבלת החלטות שהפתיע אפילו אותי, התייצבתי אצלו בחווה וביוונית רצוצה ניסיתי להבין האם יש עוד גורים ואם יש אפשרות לאמץ. הוא בחן אותי באיפוק, ובנימה כלשהי של חשדנות,ביקש ממני שאחזור ביום שישי. הסתכלתי על הידיים הגדולות, הגסות, המדממות מעבודה שלו, שלא הפסיקו לעבוד גם בזמן שדיברנו. ראיתי איך הוא מרים, מסדר, מארגן להם אוכל, חותך זרדים. מוקף חיות בר. איש של פעם, מעין גירסה יוונית מחוספסת של הסבא מהיידי בת ההרים. זוכרת שחשבתי לעצמי אז, מאיזה עולמות שונים אנחנו מגיעים, הוא ואני. עברו כמה חודשים, אימצנו ואפילו קנינו ממנו כמה גורים, שהיו די נטושים שם בחווה, ואז בוקר אחד משומקום הוא הופיע אצלנו בכניסה לבית. הוא עלה את כל ההר שגרנו בו אז, והופיע מולי, כל הוויתו כעס ספק מאופק ספק לא מרוסן, עם עיניים רושפות ופנים אדומות ממאמץ ומרגש. הייתי המומה, נבהלתי מעצם ההפתעה וגם משפת הגוף שלו. הוא כעס מאוד. וגם הצלחתי להבין שמאיזשהי סיבה הוא נפגע. היה לי ברור שכנראה הייתה איזשהי אי הבנה, פרטים כאלו או אחרים שלא עברו מספיק טוב בלי תרגום. לצערי לא היה מסביבי אף אחד שיכל לתרגם לא אותו ולא אותי, וכך נשארנו הוא ואני, מסביבנו הים, הרים והרבה מטען בלי שם. היה לי ברור שהשפה, שתמיד הייתה חברה שלי, לא תציל אותי הפעם. שאין לנו שום דרך לנהל שיח מהסוג שאני מורגלת בו. המילים הפכו להיות לא רלוונטיות בעליל. זה לא הפריע לו. הוא דיבר ודיבר בשצף קצף. ראיתי את הכעס בפנים שלו ובעיניים שלו ראיתי כאב. הבנתי שהוא נפגע מההתנהגות שלי, כנראה נפגע מהאמון שנתן בי בלי שבכלל הבנתי למה הוא מצפה. הבנתי שיש בינינו פערים שאני לא עד הסוף מבינה. הבנתי גם, בלי לחשוב, שזה לא ממש משנה. נגעתי לו בעדינות בכתף והצעתי לו כוס מים אבל הוא התנגד. ידעתי שלא יעזור לי להתעקש, ראיתי בו את העקשנות והגאווה. ידעתי שהגוף שלי צריך לדבר את מה שהפה שלי לא יכול. הסתכלתי עליו בעיניים מלאות כוונה ואמרתי לו ביוונית מכל הלב "סיגנומי" (סליחה). הוא המשיך לדבר ולשפוך את שעל לבו. הבנתי חלק, הבנתי שהוא מאשים אותי בכל מיני דברים שמבחינתי הם לא נכונים, כל מיני פרשנויות שלו למצב, אבל לא הייתה לי דרך אמיתית לענות, אז הקשבתי לו קשב רב ושוב אמרתי לו, בעדינות, "סיגנומי". ראיתי שהוא לאט לאט נרגע ומתרכך. ביקשתי שימתין רגע והלכתי להביא לו כוס מים. הוא שתה. הנחתי יד על הלב שלי ושוב אמרתי לו ביוונית, סליחה. אני ממש מצטערת. ידעתי שאם הוא היה מדבר עברית הייתי יכולה וקרוב לוודאי הייתי כל כולי עסוקה בלענות לטיעונים שלו ואפילו לסתור או להפריך את חלקם, אבל לא יכולתי לענות לו ביוונית וגם לא הייתי בטוחה שהבנתי בדיוק את כל הניואנסים של מה שהוא אמר. בדיעבד, בזכות העובדה שלא דיברנו את אותה השפה, התוכן הפך להיות לא רלוונטי. ראיתי רק את מה שהוא הרגיש. היה לי ברור שאני לא ממש מסכימה איתו, אבל גם היה לי ברור שהוא בן 80, שהוא עלה את כל ההר והגיע עד אליי כי בחוויה שלו נגרם לו עוול נוראי ושבלי יותר מדי מילים והסברים, בשורה התחתונה, אני ממש ממש מצטערת. ולשמחתי, הוא הרגיש את זה. אמרתי לו שוב מעומק הלב ועם מבט מלא כוונה בעיניים, "סיגנומי" (סליחה) והוא הסתכל עליי בעיניים מבינות, השפיל קצת את המבט, אמר "יא"(שלום) ספק מבוייש ספק מפוייס ויצא לדרך. מאז אנחנו מברכים אחד את השנייה לשלום בכל פעם שאני עוברת דרך החווה שלו. והיום, נזכרתי בזה, עד כמה זה היה שונה ומרפא ומאפשר. ההבנה הברורה הזאת שאין לי עם מי לדבר, ואין לי ממש אפשרות להגיב וזה בכלל לא רלוונטי כרגע מי משנינו צודק או מה "האמת". יכולתי רק להיות קשובה לכעס שלו שהפך לכאב ככל שהוא הרגיש יותר מוקשב מצידי. וזה נכון שזה לא נכון תמיד, ושאי אפשר לתרגם את זה לכל מערכות היחסים ושיש הרבה ערך בשיח שיש בו הדדיות ותוכן וחילופי דברים, אבל כן אני חושבת לעצמי, שכשיש הכרה ראשונית במה אנחנו מרגישים לפני התוכן, לפני המחשבות והדעות המוצקות שלנו, מתאפשר שיח אחר. כשאנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו במה שמי שלפנינו מרגיש, (ופחות במה שהוא אומר) כשאנחנו מקשיבים באמת לרגש ופחות עסוקים במה לענות מתאפשר בסיס רגשי ואמון שממנו כבר יותר בקלות אפשר לייצר דיאלוג אפקטיבי. מאחלת לנו שיחזרו כולם הביתה בקרוב. בגופם ובנפשם. שייפסק כל המוות המיותר של כל החפים מפשע. ושנצליח אנחנו, בינינו, לייצר שיח בין לבבות במקום שיח בין רעיונות או מחשבות. אני מרגישה שכדאי לנו.