מחשבות על משפחה משו(לב)ת לא מזמן הבחנתי בשתי מילים שהן מעין מצפן בתוך המילה משולבת. המילה ״לב״ והמילה ״שלב״ וכשחשבתי על זה, הבנתי שאי אפשר באמת להשתלב בלי לב. אי אפשר להשתלב בכוח או בכפייה. כי השתלבות אמיתית היא פעולה לבבית. לפי המילון להשתלב זה ״להפוך לחלק מגוף קיים, להתמזג, להצטרף״ וגם כאן, יש את האופציה לבחור, יש הרבה אפשרויות. *יש משפחות שהן משולבות ושזורות ממש, בני זוג שלשניהם יש ילדים מנישואים קודמים שבוחרים לעבור לגור יחד. לפעמים גם עם תוספת של ילד/ה משותף. *יש משפחות שהן קשורות אבל לא משולבות, למשל בני זוג פעילים שחיים בבתים נפרדים ומקיימים חיי זוגיות לצד חיי משפחה אבל לא באותו הבית. *יש בן/בת זוג רווק/ה שהצטרף למשפחה של הורה וילד/ילדיו בין אם בגלל גירושים או התאלמנות. וגם כאן יש סבירות גבוהה שיהיו ילדים משותפים *יש מצבים ששני ההורים הביולוגים פעילים ויש מצבים שאחד/אחת מהם לא פעיל ואז ההורה המשלב הוא הורה במשרה מלאה. ויש עוד לא מעט אפשרויות של שילובים בהתאם לנסיבות חיים ולצרכים השונים של הנפשות הפועלות. לכל משפחה הסיפור הייחודי שלה. כל זוג מחליט מה הכי נכון לו ובאיזו תקופת זמן. לצד המילה ״לב״ יש גם את המילה ״שלב״. כאילו מקפלת בתוך המילה את חשיבותו של התהליך, את נחיצותם של שלבים שמאפשרים הדרגתיות. כולנו חווינו על בשרנו את הרצון להשתלב. זאת אחת מהחוויות האנושיות הכי בסיסיות וטבעיות שיש. ההשתלבות מפגישה אותנו עם מציאות חדשה ממה שהכרנו. היא מצריכה מאיתנו התבוננת, סקרנות, פתיחות והרבה ענווה. הבנה עמוקה שכדי להשתלב צריך קודם כל להבין שאנחנו במציאות אחרת ממה שהורגלנו אליה, שמצריכה אורך רוח ולמידה מחודשת. כשמדובר באינטראקציות בינאישיות שהמצע הראשוני שלהן מלכתחילה יכול להיות טעון רגשית יש ערך אקוטי לסבלנות ולהדרגתיות שמאפשרת הטמעה וקירבה של האינטארקציות החדשות שנוצרות. קחו את הזמן לבדוק מה הכי נכון לכם, מה הקצב שמתאים לכם, איזה סוג של משפחה אתם רוצים לייצר ועד כמה זה תואם כרגע את רמת הקירבה והאמון בין הנפשות הפועלות. באופן אישי אני מזכירה לעצמי תמיד, שלצד הרצון והצורך להשתלב, להתמזג יותר או פחות, חשוב שנרגיש תחושת שייכות ובעלי ערך מעצם היותנו. אנחנו שייכות ושייכים קודם כל לעצמנו ומחוייבים לשמור על קשב ונאמנות למה שקורה בתוכנו. מהמקום הזה, אנחנו יכולות ויכולים לבדוק מה מידת ההשתלבות שמתאימה לנו ולילדים שלנו.