כשניסיתי למצוא שם שייתאר מבחינתי משפחה משולבת במובן החיובי של המילה, עלו לי המילים בית של אפשרויות. וכשחשבתי על זה בראייה רטרוספקטיבית הבנתי למה. זאת זווית אחת שאתייחס אליה, הראשונה שעלתה בי. (יש לא מעט זוויות ואפשרויות;)) הבנתי שכשאנחנו גדלים במשפחה עם אמא ואבא, אז זו המציאות שאנחנו מכירים. את העולם דרך אמא ואת העולם דרך אבא וגם דרך הדינמיקה ביניהם ושלהם איתנו. אבל אז כשההורים נפרדים, ונכנסים בני זוג חדשים, עם צבע וטמפרמנט אחר, עם תחומי עיסוק אחרים, עם סגנון הורות אחר ממה שאנחנו מכירים, עם שפה אחרת והומור אחר, עם סגנון לבוש אחר וטעם מוזיקלי אחר, עם מטבח וטעמים וריחות אחרים, עם תחומי עניין שונים וחדשים לגמרי, עם משפחה מורחבת עם סגנון ותרבות אחרים, אנחנו נחשפים לעוד אפשרויות של חיים. הילדים והילדות באופן טבעי מתוך החשיפה מרחיבים את ההסתכלות ואת רוחב היריעה שלהם על העולם. זה לא פשוט, זה אפילו מאוד מורכב ויכול להיות מבלבל ואפילו לעורר אנטגוניזם בהתחלה אבל העושר התפיסתי שאני מדברת עליו לא בהכרח מורגש הלכה למעשה כשאת/ה ילד/ה (שם יש בעיקר את הצורך להתמודד, לגשר על הפערים ולשרוד את הסיטואציה) אבל הוא קורה באופן אורגני עם הזמן מעצם השילוב ובמיוחד כשנוצר קשר שהוא נעים בין הנפשות הפועלות. זה לוקח זמן והתכוונות אבל זה ממש אפשרי. אפשרות שהמתבגרת בוחרת לדבר עם הבת זוג של האבא, למרות שהיא לא מדברת עם אף אחד מההורים שלה שיחות מהסוג הזה, כי היא מרגישה שהיא תבין אותה. היא מזהה בה פתיחות ורוח צעירה. אפשרות שהבן נחשף לדמות גברית קצת אחרת ממה שהוא רגיל אליה, כזאת שהוא מזהה בה איכויות מסוימות שהוא היה שמח ללמוד ולאמץ בעצמו ועכשיו יש לו מודל לחיקוי. אפשרות שהילדים נחשפים פתאום לתרבות של נימוסי שולחן או לחילופין לאווירה יותר חופשית ומשחקית סביב אוכל שמאפשרת להם להבין שאפשר גם אחרת. אפשרות שילדים שרגילים להמון שעות מסך, נחשפים לסביבה שיש בה הרבה פעילויות מלאות בתוכן או לחילופין, לומדים שאפשר גם לנוח מול מסך בלי להיות עסוקים כל היום בפעילויות, כי מותר. ילדים וילדות לומדים על בשרם, כמו שאני למדתי בעצמי כילדה שגדלה במשפחה כזו, שיש אפשרויות. גם של התנהגויות, וגם של סגנונות חיים. וזה משמעותי במיוחד כי החשיפה היא מאוד אינטימית (הרבה פעמים זה גם הקושי ומקור להרבה מאוד קונפליקטים אבל זה לפוסט אחר). היא בתוך הבית, היא שזורה בחיים עצמם. היא לא רק ביקור אצל חבר או אצל הדודה. אני יודעת שזה נשמע כמו הגירסה האופטימית ושזה הרבה יותר מורכב ולפעמים אפילו ״טריקי״. כי הרבה פעמים דווקא הסוגיות שציינתי יכולות לגרום לרגשות של קנאה או לקושי של הילד מול ההורה הביולוגי ובכלל. כי איך מגשרים על הפערים? מוכר לכם? ההשוואה הזו בין הבתים? בין ההורים? נראה לי שאחד הדברים הכי חשובים ליישום זה המון כבוד ורגישות קודם כל ולפני הכל לאלו שהיו שם לפנינו. למה אני מתכוונת? בני ובנות הזוג החדשים לבני הזוג הקודמים, להורים הביולוגים של הילדימ/ות. זו נקודת הפתיחה החשובה ביותר ולפעמים היא גם מאוד מאוד מאתגרת כי לא תמיד אנחנו מתחברים או מעריכים את הפרסונה שם בצד השני. וזה בסדר, ולגיטימי לגמרי. מה שחשוב לזכור בעיניי, לטובת כל הנפשות הפועלות, זה שלמרות ועל אף הכל אלו בני הזוג הקודמים וההורים הביולוגים של הילדים ומעצם העובדה הזו יש מקום לכבד אותם וגם לשמור על כבודם אל מול הילדים. זהו אחד מהשלבים הראשונים והמשמעותיים ביצירת קשר של אמון עם הילדים הלא ביולוגיים. ואולי הכי חשוב זה להחזיק בתוכנו תמונה שרואה במגוון הזה עושר ולא תחרות. אין טובים יותר ואין טובים פחות (אני יודעת, זה קשה!) אין צודקים ואין טועים. כל אחת ואחד, בשאיפה, עושה כמיטב יכולתו ובדרך כלל גם מכל אחד/אחת אפשר ללמוד משהו. כל שילוב הוא תהליך שלוקח זמן. יש הורים ביולוגיים שכל אחד כבודו במקומו מונח ולצידם יש בני ובנות זוג חדשים שהצטרפו למשפחה עם כל המגוון והמורכבות שבהם. (אני מתייחסת כמובן באופן כללי ומחריגה בצורה חד משמעית התנהגויות שליליות אלימות או פוגעניות בכל צורה וכן, לצערי יש מנעד רחב.) ההתמודדות עם האפשרויות השונות, הצורך להסתגל, להתבונן, להפעיל חשיבה ביקורתית- מה אני חושב/ת על זה. מה אני מרגיש/ה. במה אני מאמינ/ה, למצוא את דרכי שם וכמובן אם יש אפשרות במידה וזה תואם גיל ודינמיקה גם לדבר עם הילדים, זה מבורך. כמו כל נושא, זה עולם שלם וזווית אחת ספציפית של קצה הקרחון או עומקו. תלוי באיזה שלב של התהליך נמצאים 🙂