היא החליטה שהיא מתחילה להגיד לעצמה את האמת. את כל האמת. המיידית, הזמנית. זאת שלפעמים היא הכי לא נעימה שיש וזאת שרוב הזמן היא פשוט באיזשהו תווך שלא פשוט לשאת אותו. והיא הופתעה לגלות, שמרגע שאיפשרה לעצמה, להגיד את האמיתות הקטנות המפחידות האלו בינה לבין עצמה בכנות, בצלילות, באומץ. הן הפכו להיות פחות מאיימות. פתאום נפער רווח. ואיתו רווחה. פתאום האנרגיה שהשקיעה בלהחזיק איזה ״סיפור״ יכלה להשתחרר, כמו ציפור שפתחו לה את דלת הכלוב. והמון אוויר חדש, של גשם טרי נכנס. כמה חופש יש בה. באמת. ולפעמים האמת, היא לא צריכה דבר קונקרטי מלבד החופש פשוט לקבל הכרה כפי שהיא, לעוף כמו ציפור בשמיים. והשמיים, והים, חשוב לזכור, הם תמיד שם. רקע צבעוני אלוהי משתנה של חיים אל מול תנועה של ציפור חופשייה באוויר הפתוח. שתהיה שנה של אמת ושל חופש. שהן בעצם כשהיא חושבת על זה, אמנם מילים שונות, אבל במהותן, אותו הדבר. בדיוק.