היא מסתכלת עליי בעינים עייפות, משפילה מבט, אני רואה עליה את כל מה שהיא עוד לא מספרת ובעיקר אני רואה, שהיא עייפה. כל כך עייפה. מעצמה, מהחיים. כל כך הרבה התמודדויות. היא גרושה כבר תקופה. הילדים מרגישים לה כמו עולמות שהולכים לאיבוד והיא מתקשה לאסוף אותם אליה, הבנקים לא נותנים לה רגע של מנוחה, ההוצאות רק הולכות ונערמות והגרוש לא תורם, בעבודה לא ברור לה מה יהיה, ההורים שלה מבוגרים והיא היחידה שמטפלת בהם. אני שומעת מבעד למילים, שהיא לא רק עייפה היא גם מרגישה מאוד אשמה. אני שואלת כדי לוודא והיא עונה בלי היסוס. ״ברור, אני יכולה לעשות יותר״. אני מלווה אותה בהתמקדות ואני מבחינה במי שהיא, מתגלה מחדש לעצמה. בחיבור לכאב, עולה גם הבכי ואיתו היכולת קצת לרווח ולהתרווח. אנחנו לקראת סיום, אני רואה איך לצד הרווחה היחסית שהיא מרגישה, היא כבר מתיישרת ומרצינה, מכינה את עצמה ללכת לנקות ולסדר את הבית לפני שהיא יוצאת לעבודה. מה שנקרא, "Duty calls". אני עוצרת ואומרת לה, "אני רואה כמה שאיכפת לך". אני רואה את הספק בעיניים שלה, כאילו נתתי לה מתנה שבכלל לא מגיעה לה והיא מרגישה צורך להחזיר. ״לא מספיק״ היא אומרת, והדמעות שוב מציפות אותה. היא כל הזמן בחוויה שהיא יכולה להיות ולעשות יותר. ״אני מקשיבה לך ושומעת שמעבר לכל מה שאת מתמודדת איתו, כמעט לבד, ברמה האישית, יש גם את כל מה שקורה מסביב. הדריכות האינטנסיבית הזו. מתי תהיה אזעקה, מה יקרה הפעם, האגרסיביות וחוסר הסבלנות (הכמעט בלתי נמנעת) של כולם. אווירה של מלחמה באוויר, תערובת דחוסה של כאב, עצב, פחד וחוסר ודאות. מתקפה אינטנסיבית לאורך כל כך הרבה זמן על מערכת העצבים. את מתחברת"? "ברור", היא אומרת ומוחה דמעה. "ותראי אותך", אני מוסיפה. "עם כל זה, עם כל הקושי הבלתי ניתן לתיאור הזה, את קמה כל יום, ומכינה אותם לביהס, ושולחת להם סנדוייץ, ועובדת ומפרנסת עם כל המורכבות בתפקיד שלך, ומשתדלת כמה שאת רק יכולה ואת נוכחת, ואיכפת לך. אני רואה כמה איכפת לך. גם אם את לא מצליחה לתרגם את זה פרקטית לכל הדברים שהיית רוצה. אנחנו אף פעם לא מצליחות את הכל. את מצליחה מספיק. את מצליחה מספיק בתנאי מציאות בלתי סבירים בכל קנה מידה." היא בוכה ובזהירות אופטימית היא אומרת, "כן, אני לפעמים שוכחת לשים לב לכל מה שאני כן". אני רואה איך היא קצת מרימה את הראש ואיך היא מרגישה קצת יותר את כל מה שהיא כן וגם מוכנה לגלות יותר סלחנות כלפי מה שהיא פחות וכמה זה כל כך חשוב בימים האלו ובכלל.