היא לא באמת ידעה למה היא נכנסת. היא לא ידעה, כי אי אפשר באמת לדעת. (למרות מה שהרבה אומרים). היא התאהבה בו, אחרי כל כך הרבה מערכות יחסים שלא הצליחו, ואז היא גילתה שהוא אבא. היא התלבטה לחצי שנייה אבל זה עבר כי הוא. כי היא. כי זה הרגיש נכון אחרי תקופה ארוכה שלא. והיא פחדה, אבל היא הבטיחה לעצמה שהכל יהיה בסדר ומה כבר יכול להיות. ובהתחלה הם היו רק שניהם, אבל עם הזמן, היא כבר נכנסה יותר ויותר לתמונה המשפחתית. גרושתו לא סבלה אותה, נראה לה שפשוט כי היא שם, או כך היא העדיפה להאמין. והיא, אחרי המון שנים שהיא הייתה רגילה לזמן שלה, לפינה משלה. לידיעה יחסית של מי היא בעולם. פתאום מצאה את עצמה סוג של אמא, או לפחות בתפקיד(?) שהיא בעצמה לא הצליחה ממש להבין. ועוד לפני שהיא בכלל אמא בעצמה. ויש ילד וילדה שלא באמת קשורים אליה בשום צורה, אבל ישנים בחדר שצמוד לשלה ורואים טלוויזיה אצלה בסלון ורבים בקולי קולות כשהיא באמצע שיחת ועידה. והיא ראתה כמה שהוא אבא מקסים, אבל גם ראתה שפתאום נשאר פחות ופחות מקום בשבילה, בשבילם. והיא הרגישה פתאום בעצמה קצת ילדה, ילדה שאין לה רשות להיות. ובכל זאת היא השתדלה, להיות נחמדה. טיגנה להם שניצלים ואפתה עוגה בשישי אבל הם הסתכלו עליה בחשדנות, והיא הרגישה את המבט של אמא שלהם עליה. היא הרגישה קצת כמו זרה בתוך הבית שלה, אז היא דיברה איתו, עליהם. שאולי קצת ינמיכו, שאולי קצת פחות. והיא ראתה שהוא מתכווץ, כי הילדים שלו. והוא חיבק אותה והיא אהבה אותו והיא הבינה שהיא בשטח לא מוכר, ושייקח לה זמן ואורך רוח עד שהיא תמצא את המקום שלה בבית החדש. ואולי, היא גם הבינה שזאת לא רק היא שלא מבינה, שלא מוצאת את מקומה. גם הוא לא מבין, גם הילדים לא מבינים. כולם מחפשים את דרכם במציאות החדשה, מבולבלים. אולי ההבנה הזו, שזוהי תחילתה של דרך לגמרי חדשה, היא זו שתעזור לה, תעזור להם, לכולם לצלוח את האתגר הזה, לאט אבל ביחד.