כתבתי על שילוב משפחות מהלב ודרך שלבים/בהדרגה (הפוסט הקודם) ואני יודעת שהרבה פעמים הפער בין הרצוי למצוי הוא עולם שלם. המציאות העכשווית ובכלל דוחקת בכל כך הרבה מובנים. הרבה פעמים עוברים לגור יחד בגלל יוקר המחייה וכי חבל לשלם שכר דירה והוצאות משק בית פעמיים, כי בבית אחד יש ממד ובשני אין אז מטעמי ביטחון ונוחות, כי בן הזוג רוב הזמן במילואים והדירה שלו עומדת הרבה מהזמן ריקה, כי כל כך אוהבים שרוצים לבלות כמה שיותר זמן יחד, כי תמיד יהיה פחד שזה לא יסתדר ורוצים פשוט לקפוץ למים ולהתמודד ועוד ועוד ועוד. ואז קורה לא פעם שעוברים לגור ביחד כשהתנאים לא לגמרי הבשילו. כשהילדים של בני הזוג עוד לא ממש מכירים ביניהם ולא תמיד גם יש את הזמן להכיר בנינוחות את הבת זוג של האבא או בן הזוג של האמא. ובימים טעונים כמו עכשיו למי בכלל יש סבלנות או כוח או חשק להתחיל לייצר ולהשקיע במערכות יחסים. רובנו עסוקים בלשמור את הראש מעל המים. במצב אופטימילי, לקחת את הזמן הוא מוטיב שיכול מאוד מאוד לסייע, להשקיע מחשבה ואנרגיה באיך לעשות את תהליך השילוב כשהקשרים בין חברי המשפחה כבר מבוססים על תקשורת ואמון. אבל הרבה מאוד מהפעמים, החיים קורים 😉 ואילוצים שונים מייצרים צורך מיידי לקבל החלטות. ויש כל כך הרבה אתגרים שצריך לעשות תיעדוף ביניהם. ואני נתקלת בזה לא פעם שפתאום כולם גרים ביחד, די המומים מאיך כל זה פתאום קרה ואיך בבוקר בזמן צחצוח שיניים אנחנו נתקלים באיש או בילדה הזאת שאני בקושי מכיר/ה לידי, מחכה להשתמש בכיור. שלא נדבר על זה שסיפור האהבה שלנו הפך למגרש של סיכסוכים. אז מה עושים? נושמים. זוכרים שזאת סיטואציה מורכבת ולא פשוטה לעיכול במיוחד כשהיא לא נעשית בהדרגה. התקשורת בין בני הזוג היא קריטית. להנכיח את העובדה שהמעבר למגורים משותפים קורה מהר מהמתוכנן, להיות ערים להשלכות של זה ולהתמודדויות שזה יציף. לתת תוקף לרגשות שעולים מתוך הסיטואציה, כולל מה מפחיד אותי, מה חשוב לי במיוחד שנשים לב אליו. למצוא זמן לתקשר אחד עם השנייה ולשתף במה שקורה איתנו ועם הילדים. לנסות לשמור על קשב לעצמנו ואחד כלפיי השנייה בתוך ההתמודדות. חשוב שההורים הביולוגים יתווכו לילדים שלהם עד כמה שניתן, בהתאם לגיל ולמצב את מה שהולך לקרות. (גם מבחינה טכנית וגם מבחינה רגשית. למשל- אני יודעת שזה עלול להרגיש קצת משונה, אבל אני כאן ואני תמיד שמחה להקשיב לך ואנחנו נתמודד עם הכל ביחד.) לתת מקום לכעס, לעצב, לפחד, לקושי. זה חלק בלתי נפרד מהתהליך במיוחד כשהוא מואץ ויש לזה מקום. וכאן נכנסים סגנונות תקשורת שונים ודינמיקות משפחתיות שונות. בני הזוג מקבלים החלטה ביניהם שתואמת את הראייה המערכתית שלהם על הסיטואציה. לפעמים הילדים יביעו התנגדות (גיל הילדים משחק תפקיד משמעותי וגם מערכת היחסים וההתנהלות מול ההורה הביולוגי השני) וכאן המקום לבדוק עד כמה יש מקום בשיח המשפחתי ובבוחן המציאות להתחשב במה שהילדים מרגישים בקבלת ההחלטות. לפעמים לא בהחלטות המערכתיות אבל כן בהחלטות יותר ספציפיות ונקודתיות שנוגעות ישירות לחיים שלהם. ההורים הם הנווטים של הספינה ויש להם את היכולת לבחור עד כמה ובאילו נסיבות מתאפשר ומתאים להם להתחשב ולעשות אדפטציות בהתאם לרגישויות והצרכים השונים של הילדות והילדים. השאיפה היא לאפשר לילדים יכולת להשפיע ברמה מסויימת כדי שירגישו חלק מהתהליך. ההבנה שאולי אנחנו גרים יחד באותו בית אבל אנחנו צריכים לתת לעצמנו ולילדים שלנו את הזמן להכיר ולהתיידד עם הרעיון ועם כל האדפטציות שהוא מצריך היא הבנה חשובה שמאפשרת אוויר.