אומנות ההקשבה לפעימות הלב ו.. החיים. ערב. אני שומעת שיחה בין שתיים על קבלת החלטות. אחת אומרת לשנייה שאי אפשר לדעת מהי באמת החלטה נכונה. ישר אמרתי לעצמי בתוכי, ברור שאפשר. מרגישים. בגוף אני מרגישה. כשכן וגם כשלא. ערב וחצי דקה קדימה, אני עוצרת לרגע ובחלקיק שניה אני חוזרת אחורה בזמן לגיל 17, כשיותר מהכל רציתי להתגייס לגלי צה״ל. שלא כהרגלי השקעתי ממש במבחנים, וכשברשימת הקדצים הופיע גלי צהל כאופצייה הייתי מאושרת ובטוחה שיש בהחלט מצב שאני אעלה על הגל ואגלוש לעבר השקיעה עם סט אוזניות ומיקרופון ביד. אבל לא נקבע תאריך לגלישה המיוחלת ובכל מקרה התבקשתי לבחור כמה אופציות מהרשימה. ככה הגעתי למיונים לתפקיד של מאבחנת פסיכוטכנית. לגמרי על הדרך, וכאופצייה משנית לנטיית לבי האמיתית. ואז זה קרה. התקבלתי. זה תמיד נעים להתקבל, אבל אני בכלל הייתי בציפייה למיונים כאמור, של גלישה בגל"צ. עברו חודשים וסוף סוף נקבע מועד אבל אז הודיעו לי שאני כבר לא רלוונטית מבחינתם. מה??!! כן, כן. מרגע ששוייכתי למדור הפסיכוטכני, מסתבר שאני כבר לא זמינה לאף תפקיד אחר. הייתי באבל. הרגשתי כלואה וכבולה, ובעיקר כעסתי ממש על הטוויסט הלא צפוי הזה בעלילה. לא משנה באיזו דרך ניסיתי, וניסיתי, נתקלתי בסירוב חד משמעי. אין מה לעשות. זה המצב ואין שום דרך לשנות אותו. נקודה סוף פסוק סימן קריאה ומה שנקרא וולקאם לצה"ל בכלל ולמדור הפסיכוטכני בפרט. אבל אז, במין חוצפה מתריסה ובלי התראה מוקדמת, פרחתי. הזמן עבר לי מהר, כל ראיון בלישכה הרגיש לי כמו מסע קצר ומזוקק לעולמם של מאות בחורים שמגיעים מכל איזור ורקע אפשרי במרכז הארץ. זה היה מרתק ומרגש. השחקנית שבי פרחה, הסקרנית שאני ספגה והייתי בסביבה שאיתגרה אותי בקטע הכי טוב שיש מנטלית, רגשית ואפילו פיזית. היה לי ברור שאני הכי ״במים״ שלי שיש. אחרי ארבעה חודשים כשיצאתי להדרכה בכלל עף לי הסכך, הדינמיקה הקבוצתית וסיעורי המוחות בסגל, הקשר עם החניכות והראיונות האישיים שנעשו בקבוצה כמו ״הפעילו״ אצלי את כל הברזים והמים זרמו בחופשיות. זה לא שלא היו קשיים, היו לא מעט, אבל הם היו ״שלי״. היה לי ברור שאני במקום שהכי נכון לי להיות בו. ואז הבנתי, הכי על בשרי. שלפעמים, הדרך חכמה מההולך בה. זה אומר מבחינתי לשמור על הקשבה ועל עירות לתהליכים שקורים ומתהויים, להזדמנויות שנוצרות או דווקא לכאלו שנחסמות או מתעכבות. ומאז, (רק אתמול נפל לי הטלכארד עד כמה האפיזודה הזו עם הצבא עיצבה את מערכת האמונות שלי) יש בי אמון לא רק בעצמי ובמה שאני מרגישה אלא גם במה שפשוט קורה. ואני בוחרת בצמתים בהם אני מבולבלת פשוט "לשלוח את לחמי". לעשות את כל הפעולות המקדמות לטובת העניין ואז פשוט לראות מה החיים יעלו בחכתי. ואני מזכירה לעצמי, שאני יכולה להשפיע על הדייגת שאני, אני יכולה לבחור את גודל וטיב ומהירות הסירה, את שיטת הדייג שמתאימה לי בין אם זה חכה או רשת או פיתיונות שונים בין אם זה תולעים, אוכל קנוי מיוחד, או סתם לחם יבש. יש לי השפעה על לא מעט אלמנטים, כולל אוסף הכוונות שלי. אבל אז אני יוצאת לים. והים, יותר ויותר אני מבינה, הוא קצת כמו החיים, או אלוהים. או שאולי החיים ואלוהים הם בכלל אחד או אחת. והם מלאי הפתעות. וכשזורקים חכה, אי אפשר לדעת באמת מה ייצא לנו מהים. אולי דג קטן או גדול, אולי ערימה של שרימפסים, קונכייה עם פנינה, אולי נעל עתיקה שנשכחה במצולות וציפתה לקצת אוויר או שאולי גוש ג׳יפה שחור צמיגי ומסריח, כי מה לעשות גם זאת אופצייה שקורית לא פעם. כי בים יש הכל מהכל. וכנראה אנחנו דגים, את מה שאנחנו זקוקים לו, כדי להתפתח. ובטח זה יהיה בתווך העצום שבין משובח, מעצים ומפתיע לטובה לבין התחושה כאילו נמשכנו למצולות. נסתרות הן דרכי הים והחיים. אבל באופן אישי אני מוצאת הרבה קסם בהבנה, שאנחנו אמנם חלק משמעותי מהעניין אבל רק חלק קטן ממנו והתמונה היא תמיד הרבה יותר גדולה ומדוייקת ממה שנדמה לנו. וכמה קסם יש בחיים כשחיים אותם מעמדה מתבוננת, ערה וסקרנית. כמה ערך יש בחדוות הגילוי, שנובעת מהקשבה מאוזנת בין תנועות פנימיות לתנועות חיצוניות. כמה יופי ורוח הרפתקה יש בחיים האלו לצד הכאב. מזכירה לעצמי את כוחה של אמונה והתמסרות, לצד התכווננות, עשייה ויצירה. ובתמונה, סירות. כל מיני סירות.